הערת פסיקה 14.12.2018

הערת פסיקה: פס״ד ורד בר-סלע – עיריית תל אביב

בפסק דין שניתן לאחרונה בסע"ש (ת"א) 14650-07-15 ורד בר-סלע נ' עיריית תל אביב יפו, בית הדין האזורי פסק לתובעת, מורה לפסיכולוגיה, פיצויי פיטורין בשל כוונת מעסיקה להעבירה ללמד מקצוע אחר (לשון) בניגוד לרצונה. בית הדין קיבל את טענת התובעת כי מדובר בהרעה מוחשית בתנאי העבודה המזכה אותה בפיצויי פיטורין.

בית הדין הסתמך בקביעתו זו על פסק הדין בע"ע (ארצי) 14039-07-11 חנה סולטני נ' מדינת ישראל בו נקבע כי אין למעביד הזכות להעביר עובד מתפקיד לתפקיד בצורה שרירותית ולא סבירה. במקרה דנן מתעוררת השאלה האם הדרישה ללמד מקצוע אחר נחשבת להעברת עובד מתפקיד לתפקיד.

בהלכה שהיוותה את המסגרת הנורמטיבית לקביעת בית הדין, צוינה דוגמא להמחשת העברה בלתי סבירה, לפיה לא ייתכן להפוך רופא מנתח לחובש. במקרה לפנינו ספק אם העברת המורה ללמד את מקצוע הלשון היוותה שינוי או העברה מתפקיד לתפקיד כפי שנקבע בהלכה, שכן המורה נשארה בתפקידה כמורה ובאותה סביבת עבודה. מבחינה זו תפקידה נותר כבעבר, הדבר היחיד שהשתנה הוא נושא ההוראה. לעניין זה חשוב לציין כי המורה בתחילת דרכה לימדה גם לשון.

הפסיקה מלמדת כי ההעברה מתפקיד לתפקיד לצורך הבחינה אם הייתה הרעה מוחשית אם לאו, נמדדת בדרך כלל בצורה אנכית, היינו העברה לתפקיד זר ושונה בתכלית מהתפקיד בו העובד הועסק עד כה, בניגוד להעברה אופקית כבמקרה דנן, שכן כאמור המורה נותרה בתפקידה כמורה.

פסק הדין בעניין ורד בר-סלע פותח פתח המגמיש את ההגדרה של העברה מתפקיד לתפקיד לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים. העברת עובד בצורה אופקית לתפקיד אחר הדורש יותר מאמץ יתכן ותחשב להרעה מוחשית בתנאי העבודה, כך למשל רופא המתמחה בשני מקצועות העובד בבית חולים, אשר יסרב להעברתו למחלקה אחרת עמוסה יותר, או עו"ד שיועבר ממחלקה אחת לאחרת באותו משרד, יתכן שהעברתם של עובדים אלה תחשב להעברה בלתי סבירה המהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתם. מצב זה אמנם מטיב עם העובד ולוקח בחשבון שיקולי רווחתו אולם מאידך עניין זה מביא לצמצום בשיקול דעת המעביד ואולי יהווה פגיעה ביעילות מקום העבודה.

שאלה נוספת העולה מפסק הדין בהקשר זה, היא האם ההעברה לתפקיד אחר צריכה להתחשב בנוחות העובד או להתחשב ברמת סיפוקו של העובד מהעבודה ועד כמה הדבר יהווה שיקול בהכרעה לעניין ההרעה המוחשית? בפסק הדין, בית הדין הסתמך על קטע מעדותו של נציג ארגון המורים לחיזוק המסקנה כי הצעת הנתבעת לתובעת ללמד את מקצוע הלשון חרגה מתנאי עבודתה והייתה בגדר הרעה מוחשית. נציג המורים העיד כי מקצוע הלשון קשה מאד ללימוד ונחשב לאחד מהמקצועות שמורים ״בורחים״ מהם (ראו סעיף 37 לפסק הדין). לעומת זאת בע"א 268/71 שמחה מרגוליס נ. מיכה לינדנר, פד"י כ"ו(2) 761 נקבע כי לא כל שינוי בתפקיד מהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה, חוסר סיפוק בעבודה אין בו לבסס טענה של הרעה מוחשית בתנאי העבודה. בפסק הדין בעניין ורד בר-סלע בית הדין הולך צעד קדימה לקראת העובד והוא נותן ביטוי לנוחות העובד ולסיפוקו מן העבודה שיש בהם כדי לבסס הרעת תנאים מוחשית, טענה שנדחתה בפסיקה קודמת.

סוגיה משפטית נוספת מעניינת המתעוררת בפסק הדין היא סוגיית השימוע. בית הדין פסק פיצויים למורה על סך של 25,000 ₪ בשל אי עריכת שימוע כדין. נקבע כי במקרה זה הנתבעת לא ערכה שימוע לתובעת טרם ההחלטה לסגור את החוג לפסיכולוגיה, כלומר בשלב מוקדם יותר חרף העובדה כי הנתבעת עדיין לא פיטרה את העובדת. כלומר, בית הדין מטיל על המעסיק חובת שימוע בהליך שעשוי להשפיע על עתיד העובד, מבלי שהתקבלה בפועל החלטה מצד המעסיק לפטר את העובד. יש לציין כי לא ברור מפסק הדין אם חלה על המעסיק חובת שימוע מכוח הסכם קיבוצי במקרה זה.