עדכון שבועי -26.10.2021

בטיחות בעבודה

בתחילת השבוע פורסם הירי החי בסט הצילומים של הסרט "ראסט" בכל כלי התקשורת. בתאונה ירה למוות מפיק הסרט והשחקן הראשי אלק בולדווין בצלמת הלינה האצ'ינס, עם אקדח אשר שימש בסצנה בסרט. לפי דיווחים ב'דבר' שהתבססו על הלוס אנג'לס טיימס, קודם לאירוע דווח על שורת תקריות בטיחות, ונודע כי כמה ימים קודם לכן ירה כפיל הירי של בולדווין שני כדורים אמיתיים בשוגג, ובנס איש לא נפגע. תקרית זו לא זכתה לעצירת הצילומים ולבירור תנאי הבטיחות של העובדים על הסט.

הסיפור של בולדווין הוא טרגי ביותר, ונדמה כמו סצנה לא מוצלחת מסרט. הסיפורים שלא יזכו לסצנות משלהם בסרט הם התאונות היום־ יומיות בישראל בענפי הבנייה ובשאר עבודות הכפיים למיניהן. השבוע היה שבוע קטלני ביותר במקומות העבודה בישראל; שלושה בני אדם נהרגו ועשרה נפצעו בתאונות במהלך עבודתם. בן 50 נהרג לאחר שהתהפך עם מלגזה בקריית גת. עובד קבלן בן 70 שעבד סמוך למסילה בנתניה נפגע קשות מהרכבת ונפטר לאחר מכן מפצעיו. איש צוות קרקע בן 28 שעבד בחברה להטסת כדורים פורחים, נהרג לאחר שנפל מגובה רב. העובדים שנפצעו, נפגעו בין היתר מנפילה מפיגומים, פגיעה משופל, תאונות באתרי בנייה, בעבודה עם מכונות קידוח, ובעבודה עם כלים מאסיביים בחקלאות.

בפרויקט תיעוד תאונות עבודה של עמותת קו לעובד, נראה בבירור כי התחום המוביל במספר הנפגעים מתאונות עבודה בישראל הוא ענף הבנייה. לפי הנתונים שנאספו, מספר ההרוגים בישראל הוא פי 2.5 לעומת האיחוד האירופי, בממוצע לכל 100,000 עובדים. הפיקוח הממשלתי בישראל רופף, ועומד על ביקור אחד בממוצע באתר עבודה ב-3 שנים. מעבר לכך, מהווים אתרי הבנייה מרחב מרובה אתגרים: ריבוי שפות ותרבויות של העובדים, עבודה בגבהים, תנועת כלים כבדים, ושינוי בלתי פוסק של אתר הבנייה.

נפגעי תאונות העבודה מתאפיינים בעבודה בשכר נמוך וחלקם הגדול פלסטינים, העובדים בעיקר בענף הבניין. המקצוע סובל מתת-פיקוח, והשמירה על התקנים אינה מעודכנת ואינה מתהדקת עם השנים. הפתרונות המוצעים בין היתר, בקו לעובד הם שיתוף פעולה בין גורמים שונים כמו המוסד לבטיחות וגיהות ורשות האכיפה, הגדלת תקצוב האכיפה וסמכויותיה, הטלת הגבלות חמורות על מקומות עבודה שלא יעמדו בתקנים, רפורמה מקיפה בתחום הפיגומים לשם הבטחת איכותם, ועוד.

קיצור שבוע העבודה באיסלנד

ניסוי שבחן את קיצור שבוע העבודה באיסלנד יצא לדרך לאחר שעובדים במדינה דיווחו על שעות עבודה ארוכות שהגיעו לכ-44.4 שעות בשבוע בממוצע – השיעור השלישי בגובהו באירופה, נכון ל-2018. במסגרת הניסוי ניסו הבודקים להפחית את שעות העבודה ל-35-36 שעות עבודה בשבוע, באופנים שונים. בניסוי השתתפו 2,500 עובדים, שהיוו יותר מאחוז מכוח העבודה במדינה, מה שהפך את המחקר לאחד הגדולים שנערכו בתחום. בממצאים דווח כי שעות העבודה הופחתו, השכר והפריון נשמרו, ואיכות החיים של העובדים השתפרה.

מאז 2019, בזכות הצלחת הניסוי, דרשו איגודים מקצועיים וקיבלו שבוע עבודה מקוצר עבור 86% מכוח העבודה במדינה, ובמקומות אחרים נוצר עיגון בחוזה לאפשרות עתידית לקיים מו"מ על מספר שעות העבודה.

המסקנות העיקריות של הניסוי היו כי קיצור יום העבודה נתן לעובדים עוד שעת אור ביום, אפשרות להקדיש יותר זמן למשפחה, ללמוד אחה"צ, לפנות יותר זמן לתחביבים, ועוד. ההזדמנות להפחית שעות עבודה הביאה להפחתת מתח ניכר משגרת השבוע. המסקנות הללו מתבקשות, אך המסקנה המפתיעה מהניסוי היא כי לא דווחה ירידה בפריון או בתפוקה. כלומר, אותה עבודה נעשתה בפחות שעות. כיצד ייתכן הדבר? העובדים מעידים כי שעת העבודה האחרונה היא בד"כ מנומנמת, וכי לאור קיצור שעות העבודה הם היו במיקוד גבוה יותר, ניהלו את הזמן נכון יותר, השתמשו בפגישות מקוונות ושינו הרגלי עבודה ואסטרטגיה לטובת הרגלים יעילים יותר. העובדים התאמצו לעשות את משימותיהם ולנהל את זמנם כראוי משום שחשבו שהשינוי חיוני.

השאלה העיקרית שהועלתה ביחס לסוגיה היא משך הזמן המוגבל שבו העובדים רתומים לקיצור שבוע העבודה, ולכן עובדים ביעילות ומסירות. השאלה היא איך ניתן למנוע מצב בו לאחר תקופה תהפוך השעה האחרונה גם ביום המקוצר ל״מנומנמת״?

בארץ, מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, מאיר שפיגלר, טען כי משבר הקורונה הוא הזדמנות לקדם מהלך של קיצור שבוע העבודה לארבעה ימים. בכתבה בגלובס מצוין כי פריון העבודה בישראל נמוך ב-22% בממוצע ממדינות OECD, ובישראל עובדים במשך שעות רבות. לאורך השנים הועלו לא מעט הצעות ע"י חברי כנסת ושרים שונים לקיצור שבוע העבודה בישראל, אולם לא התקיים ניסיון ממשי של המחוקק לקצר את שבוע העבודה – מלבד הסכמים קיבוציים כלליים וצווי הרחבה שעשו זאת במידה מסוימת.

עוד התנגדויות הועלו לגבי מידת ההתערבות ביחסי העבודה בין מעסיק לעובד. האם 35-36 שעות עבודה בשבוע הם המקסימום או שהמסגרת יכולה להיות רחבה יותר? האם נכון לתת לארגוני העובדים ולעובדים פרטיים לנהל משא ומתן בנוגע לקיצור השעות, במקום לכפות זאת על המשק הכללי? בנוסף לכך, מה המחירים שיהיו לקיצור שבוע העבודה, האם ימי העבודה יוארכו על מנת לשמור על התפוקה, ומי יפסיד מכך, האם יווצר מתח חדש על-מנת להגיע להספקים?

ההצעה של תשלום על-פי תפוקה במקום קיצור שבוע העבודה, חוטאת למטרות של הורדת המתח וניסיון להקל עם העובדים, כיוון שיחושו במתח ובתחרות תמידיים, להספיק כמה שיותר על מנת לקבל יותר כסף ולעמוד בציפיות המעסיק. גישה זו אינה לוקחת בחשבון את הגורמים והתנאים המשפיעים על התפוקה ואינם קשורים לעובד. כך למשל, בכתבה על קיצור שבוע העבודה בארץ, הציע עומר מואב, פרופ' לכלכלה, כי הדרך לשפר את רווחת העובד הישראלי ואף אולי להפחית בשעות עבודה היא שיפור הפריון על-ידי השקעה בתשתיות, בהשכלה ובהכשרות, בשיפור הרגולציה והקלה של הבירוקרטיה, פתיחת המשק למסחר בינלאומי וצמצום הכוח של קבוצות אינטרס. לעוד כתבות בנושא.

העלאת גיל הפרישה לנשים

רוב סעיפי החוק להעלאת גיל הפרישה לנשים עברו בשבוע האחרון לקראת גיבוש תקציב המדינה בידי הקואליציה. המתווה נועד להמשך 11 שנה, ולהעלות את גיל הפרישה מ-62 ל-65. הפעם האחרונה שהועלה גיל הפרישה הייתה ב-2004 כשהעלו לנשים מגיל 60 ל-62, ולגברים מ-65 ל-67. כפי שכבר נכתב בעדכון השבועי הקודם, החשש העיקרי במהלך כזה, הוא מפני פגיעה קשה בנשים במקצועות שוחקים שלא תוכלנה להמשיך לעבוד בגיל מתקדם. ואמנם, במתווה הנוכחי ישנם "מענים" שנכתבו כסייגים להעלאה הגורפת. בהתאם למתווה הנוכחי יוענק מס הכנסה שלילי מוגדל לנשים שעובדות בשכר נמוך בסך של 260 מיליון ₪ בשנה. זה יוצא בערך 4000 ₪ לאישה, המשתכרת ברמה מסוימת, כמענק חד פעמי. נשים מגיל 60 יוכלו לקבל דמי אבטלה במשך שנה ותוספת של 700 ₪ הבטחת הכנסה לנשים זכאיות עד גיל 62. לדעתי, כל אלה הם בבחינת 'פלסטרים' שאינם פותרים את הבעייתיות של העלאת גיל הפרישה לנשים העובדות בשכר נמוך בעבודות פיזיות שוחקות.

הבטחת הכנסה כפופה לקריטריונים נוקשים מאוד ורק מי שתצליח לנצל את זכויותיה ולעבור את המסכת הבירוקרטית תזכה לתוספת הזו. כמו כן, מענק חד פעמי בסך 4000 ₪ אינו משמעותי עבור מי שתישאר ללא עבודה וללא פנסיה/קצבת זקנה בגיל מבוגר. המצדדים בשינוי טוענים כי המהלך יגדיל את הכנסתן של נשים בפנסיה, שכן הפרישה המאוחרת תגדיל אותה. אך כיום, נשים הרוצות להמשיך לעבוד אחרי גיל 62 ולצבור עוד פנסיה, יכולות לעשות זאת מבחירה. מרכיב מרכזי בקושי הינו העובדה שהזכאות לפנסיה וקבלת קצבת הזקנה הממלכתית הן באותו הגיל, אך זה לא חייב להיות כך. בכתבה של שירה מן בדה מרקר היא מדגימה כיצד ניתן להפריד בין השניים, כך שנשים שעובדות בשכר נמוך ובמקצועות שוחקים יהיו זכאיות לקצבת זקנה לא רק בגיל הפרישה.

ההצעה הזו נפסלת שוב ושוב על-ידי משרד האוצר, מסיבות תקציביות. אי ההפרדה בין גיל הזכאות לפנסיה וגיל הזכאות לקצבת זקנה גורם לכך שניתן למסגר את העלאת גיל הפרישה כדאגה לתעסוקתן של נשים בגילאים מאוחרים ולחסכון בפנסיה, ומאידך לא מספר את סיפורן של הנשים המוחלשות שתלויות בקצבת הזקנה כדי להתקיים בכבוד. נוסף לכך, ההוצאה על קצבת זקנה בישראל היא מהנמוכות ב-OECD. ההוצאה על קצבת הזקנה בישראל קטנה בכ-40% מההוצאה ממוצעת במדינות ה-OECD, כך שעל אף שנשים בישראל מקבלות אותה בגיל יחסית מוקדם (62), הסיכוי שיחיו בעוני לאחר פרישה הוא גבוה בהרבה ממדינות אחרות. הצעה נוספת היא לייצר דיפרנציאליות בגילאי הפרישה, כך שגיל הפרישה יהיה לפי רמת השתכרות, תנאי חיים ונסיבות, עבודות פיזיות שוחקות אל מול אחרות וכולי.